בקהילה התימנית מאז ומעולם היה מנהג קבוע לחגוג שבעה ימים טרם החתונה – חינה, טקסי החינה היו מגוונים והשתנו לפי המיקום הגיאוגרפי אל החינה הגיעו הקרובים והיקרים לחתן ולכלה ולבני המשפחה.
יש מכנים משותפים בין החינות המרוקאיות לבין החינות התימניות מלבד הסגנון והפולקלור שאינו זהה. העדה התימנית, משתמשת בתלבושות מיוחדות ומגוונות אשר עוברות בירושה מדור לדור במשך עשרות שנים ואף מאות, ומותאמות ביחס לאזור הספציפי ממנו הגיעו אותם אלה שחוגגים. לכל עיר בעבר הייתה תלבושת חינה מיוחדת משלה, שהבדלים היו בעיקרם בצבע, ברקמת הבד ובתכשיטים הנלווים. הורי הכלה אחראים על ארגון והוצאות טקס החינה שנעשית בהפרדה מוחלטת בין גברים ונשים, כיום גם ללא הפרדה.
לאחר החינה במנהג הקדום היו 7 ימי משתה שבהם היו שוחטים כבש ושותים וכמובן דואגים לשמח את הכלה, לפי המסור במשך כל ימי המשתה הכלה אינה רואה את החתן. יש להוסיף שבחופה והקידושין נוהגים ללבוש בגד לבן מכיוון שהחתונה במסורת הוא יום מחילת עוונות בזהה ליום הכיפורים. ועוד שהחופה הקידושין אינם נערכים תחת כיפת השמים, אלא תחת טלית. בימינו אנו חלק נכבד מהזוגות מוותר על תענוג החינה ושבעת הימים של המשתה כבר לא נהוגים כל כך היום אלא רק לאחר החתונה, ביחד עם החתן משפחתו וחבריו, “ימי שבע הברכות” נקראים ימים אלה. עוד היום -החופה והקידושין נערכים לפי החלטת הזוג, גם תחת כיפת השמיים, מה שלא היה נהוג אז בעבר, מנהגי החינה בקרב העדה התימנית, נפרשו על פני שבוע שלם שלפני החתונה. כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי. אצל כל העדות המטרה של טקס החינה הוא להעניק לזוג סגולות של פרנסה טובה, אריכות ימים, פריון ועוד טרם כניסת הזוג לתוך מערכת הנישואים.
חינה תימנית – מנהגי הטקס
ובעדה התימנית נהגו לחגוג את אירוע החינה התימנית יחד עם כל המשפחה, החברים והקרובים. החתן והכלה נכנסים אל האולם מלווים בשירה תימנית וריקודים, השמשית מורחת על ידם של המשתתפים את ה'חינה' ומברכת את כולם בכל טוב, כיום בד"כ מנהג זה נהוג בסוף האירוע. בתימן היה נהוג לחגוג גם לחתן טקס חינה שהיא נקרא 'ליל החינא' כיום כמעט לא קיים החינה של החתן אלא אירועים מעורבים של החתן והכלה יחדיו.
חינה תימנית – מנהגים מסורתיים
את הכלה נהוג לאפר טרם האירוע בדרך כלל איפור מעט גס ונהוג יש נוהגים לאפר גם את ידיה, רגליה, פניה ואף צווארה, יש נוהגים גם לעטר את הכלה בשלושה סימני פוריות: שיבולת ושלוש , משולש, נקודות בצבעים שונים.
יש נוהגים לעטוף את ראש הכלה בחיתול, שבא לסמל ברכה לפריון, וברכה לבן זכר. אחר זאת עונדים לכאלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול וקושי הנישואין, יופי התכשיטים בא בין היתר לסמל את יופי חיי הזוגיות והנישואים. גם יש נוהגים לתלות את צמח על צווארה “שדאב” נתלה עם שיני שום כסגולה כנגד עין הרע. בהמשך החינה התימנית הכלה מחליפה לשמלה שנייה, וחובשת כובע שנקרא “קרקוש” שהוא עדין מעוטר ברקמה וצמוד לראש. פה מורידה הכלה את תכשיטיה מעליה. ולאחר הריקודים הכלה מחליפה לתלבושת שלישית.
חינה תימנית – מנהגים מסורתיים לחתן
במקרים של חינה ללא הפרדה החתן מגיע לאירוע ולובש אף הוא תלבושות מסורתיות. התלבושת המסורתית לחתן כוללת בין היתר: שמלה אותנטית ותליון לצווארו ויש נהגים גם עלי צמח ה”שדאב” (סוג של צמח בשמים). אחרי הריקודים החתן יכול להחליף בגדיו לבגדים השניים.
הסעודה התימנית
האוכל התימני, ובעיקר זה המוגש בד"כ בחינות תימניות הוא מאכילים על בסיס בצק מטוגן ואפוי ועוגות, בשונה מהחינה של יוצאי יהדות צפון אפריקה. לא ניתן לערוך חינה תימני אמיתי ללא מאכלים אלה.
משפחות החתן והכלה עובדים קשה בכדי להכין את האוכל המתאים לאירוע זה, ונעזרים בקרובים ואנשים שמומחים במטבח התימני ובמאכליו השונים, בכדי שהאוכל יהיה טעים ומותאם לאירוע החינה התימני.
הפלקלור התימני
הפלקלור התימני הוא ייחודי, מלווה ברובו על ידי זמרת תמניה אותנטית, והוא גם גורם להבדלים משמעותי בין החינה התימנית לשאר החינות של יוצאי עדות צפון אפריקה, בזכות הלבוש המיוחד המאפיין אותו, התלבושות והתכשיטים של החינה התימנית מוכרים כמעט לכל וגם היא מגוונת מאוד היות ויש הבדל בתלבושות בין האזורים השונים של תימן. בשל העובדה שיש שוני רב בין האזורים השונים בתימן לסוג התלבושות, ההשקעה בעיצוב החינה ובתלבושות היא פשוט חסרת תקדים. הכלה תולבש בשמלות נוצצות, זוהרות ומקושטות ביותר, שרשראות אותנטיות, כובעי פעמונים וצמידים מסורתיים – הצבעים הבולטים ביותר יהיו אדום, כחול וירוק – בגלל המסורת שגורסת שצבעים אלה הם נגד עין הרע. האולם יותאם ויקושט באווירת החינה התימנית. קישוטי האולם יכלול בין היתר כלים עתיקים, שטיחים מסורתיים, בדים וכדו', כאשר המטרה הברורה היא להביא את מה שהיה פעם בתימן לארץ הקודש, ובשביל להכניס את החתן והכלה לאווירה האמתית מפעם.
ליל החינא לחתן
הוא האירוע שכבר כמעט לא קיים היום, היה מתקיים בעיקר בתימן בעבר. האירוע היה מתקיים יום לפני האירוע, ושמו היה נקרא על שם המנהג מריחת ידי החתן בעיסה אדומה המופקת מצמח החינה.